״אם יהיו יותר פראיירים, העולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו – תהיו פראיירים!״ זוהי צוואתו המיוחדת כל כך של ערן ז״ל שנלקח מאיתנו כל כך צעיר.
ברוח הדברים, המשפחה מכריזה על תחרות איורים נושאת פרסים בה יכולים לקחת חלק מאיירים וסטודנטים, (ערן מאוד אהב אנימה) ובה יתבקשו המאיירים
לאייר גיבור על ״פראייר״ ברוחו ובצלמו של ערן ז״ל.
עוד פרטים על התחרות, בקרוב.
ערן אלוני ז"ל, נולד ב- 6.6.2004 בבאר שבע, אך את גיל ההתבגרות ושנותיו המשמעותיות העביר בעיר אופקים בה התחנך וקיבל את סט הערכים שעיצבו את דמותו.
בבית הספר ערן הגביר מגמת תקשורת והיה מצטיין, במהלך שנות נעוריו ערן התנדב במספר פרויקטים והתנדבויות מתוך רצון להוביל לשינוי , להיות מנהיג מקומי כדי לשנות את הדברים שחשב שחסר באזור הפריפריה שבו גדל ולתת מעצמו לסביבה.
ערן אהב כל אדם באשר הוא אדם ותמיד שפט לכף זכות. אנשים התאהבו בו באופן מידי משום שלא שינה לו מהיכן אדם הגיע, מה דעותיו או היכן הוא ממוקם על הקשת המגדרית או הפוליטית. את ערן עניין אך ורק האם אתה אדם שליבו במקום הנכון.
ערן מאוד האמין בלהיות פראייר ותמיד אמר שנחנך את הילדים שלו להיות פראיירים.
אם לפשט את המושג פראייר הכוונה שלו היא – לעשות את הדבר הנכון גם כשזה בא על חשבונך נטו .
גם שזה לא הוגן כלפייך באופן מוחלט . וגם כשיש אין סוף סיבות ללמה למישהו אחר מגיע לעשות את זה . ערן לקח את הערך הזה וחיבק אותו חזק . כשצריך היה לפרק טיולית בהכשרה וכולם נעלמים בשניה שיורדים מהאוטובוס כדי לא לעשות את הקאדר הזה , להשאר שם ולפרוק כשאתה יודע שזה לא הוגן כלפייך זה היה ערן – פראייר .
ערן התנדב בשירות הוטרינרי של אופקים ובעמותת סח"י ( תרומות מזון לנזקקים). אחד הדברים שערן הכי אהב הוא לטייל בארץ להכיר אותה דרך הרגליים. שביל ישראל ואהבת המולדת היו חלק בלתי נפרד מערן החל מהיום שבו עשה את הצעד הראשון על השביל וממש עד לרגעיו האחרונים. במהלך השנים ערן לקח חלק פעיל בקידום פרויקט שביל ישראל בבית ספרו ובכלל. הוא הפך מתלמיד ההולך בשביל למתכנן ומוביל שבילים לשכבות הצעירות יותר. באחד ממכתביו ביקש ערן משאלה שנגעה לפרויקט שביל ישראל "שביל ישראל ומצוינות בשירות אלו תוכניות שהפכו להיות חלק משמעותי בחיי. אני מרגיש כל כך מורווח ומועצם ואני מקווה שלכל תלמיד במדינה תהיה את האפשרות לחוות חוויה כזו".
ערן הותיר אחריו את אבא דורון ואמא ג'ני ואת האחים עומר, עמית ועפרי.
ערן היה איש של אנשים, המשפחה הייתה חשובה לו, והוא דאג שכולם מסתדרים, במיוחד אחותו הקטנה עופרי שממש גידל אותה.
לערן היו מטרות רבות שהציב לעצמו לעתיד ואחת מהן הייתה להיות לוחם ומפקד בחטיבת גולני. באחד ממכתביו למנטור שלו מעמותת "להעז- "אני יודע על עצמי דבר אחד, נועדתי לעשות משהו משמעותי בחיים האלה, בארץ הזו . משהו שיגרום לשינוי, אך שינוי ממקום שקט".
הדרך ליעד הפיקוד בחטיבת גולני הייתה רצופה בעבודה קשה ונחישות, ערן רצה להגיע לצבא הכי מוכן שהוא יכול פיזית ומנטלית. עוד הוא שיתף במכתביו- " החלטתי שאני הולך לשנות ולהעצים את עצמי על מנת שאוכל לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית", "אנחנו צריכים להיות דוגמא ומופת בכל מקום בו נלך". ערן השתתף בפרויקט כושר קרבי שהכין אותו פיזית, והתקבל למכינת "רעות", מכינה קדם צבאית חצי שנתית של התנועה הקיבוצית.
ערן התגייס לגולני ויצא לחובשים , היה החובש מהמוצלחים במחזור . אחיו הגדול עמית כמעט נהרג בנובה , ואבא שלו דורון כמעט נהרג כשיצא להלחם במחבלים בנובה . היו לו אין סוף סיבות ללמה חובש אחר היה צריך להכנס לעזה ולא הוא , אבל ערן פראייר , תמיד עושה דברים שצריך לעשות.
ב-12.12.23 ערן, יחד עם כוח מהפלוגה, מילאו משימה בשכונת שג'עיה במהלכה היו צריכים לטהר בתים שעלה מהם חשד שיש בהם מחבלים וחטופים. בתחילת האירוע ליאל חיו ז"ל מפקד מחלקת החוד של הפלוגה נכנס לתוך מבנה שהכוח היה צריך לטהר. עם הכניסה הראשונית ליאל נתקל במחבלים וכנראה נהרג במקום. ערן, שהיה בחוליה האחורית, קיבל את תמונת המצב והגיע בריצה לבדו לתוך הבניין תחת אש כדי לנסות ולטפל בליאל. כשערן הבין שליאל נהרג, יצא מהמבנה ודיווח על כך לכוח ולאחר מכן חזר שוב למבנה על מנת להגן על גופתו של ליאל מחטיפה. בכניסה השנייה של ערן לבניין הוא נפצע מאש מחבלים ובעודו פצוע הוא המשיך להכווין אש לכיוון המחבלים. ערן נהרג ככל הנראה מפיצוץ של מטען.
בתקרית זו נהרגו תשעה לוחמים וקצינים. אלוף משנה יצחק בן בסט, סגן אלוף תומר גרינברג, רב סרן משה אברהם בר און, רב סרן בן שלי, רב סרן רועי מדלסי, סרן ליאל חיו, רב סמל רום הכט, סמל אחיה דסקל וסמל ערן אלוני. גיבורי ישראל, יהיי זכרם ברוך.
נסיבות מותו של ערן יכולות להעיד בצורה מושלמת יותר מכל תיאור מי הוא ערן, על הדרך שבה חי ועל הערכים שהיו לו, אותם רצה להעביר לדור ההמשך.
להתנדבות וסיוע, צרו קשר עם מנהל הפרויקט: